בפוסט על "
הכירו את הכלבות שלי", הצגתי את אנדי, כלבת האומנה שלי באותו זמן, בתור כלבה מן המניין, חלק בלתי נפרד מהמשפחה. חברה ציינה בפניי שלא באמת טרחתי לכתוב בשום שלב בפוסט שהיא נמצאת אצלי באופן זמני. אמרתי לה שהיא בטח פספסה את החלק הזה, סרקתי שוב את הפוסט וגיליתי שהיא אכן צודקת: השמטתי מתוכו את החלק הזה, מה שמייצג לחלוטין את הדילמה שהייתה לי לגבי אנדי במהלך כל התקופה האחרונה.
לפני כמה שבועות החלטתי שהגיע הזמן לאומנה חדשה. מסרתי את פינסקר לבית החדש שלו לפני אי אלו חודשים, זו הייתה אומנה מאוד אינטנסיבית שלאחריה הייתי צריכה פסק זמן ועם ההכנות לקראת האירוע, יצא שזו הייתה התקופה הארוכה ביותר שבה לא הייתה לי אומנה בבית בשש השנים האחרונות. אמנם נהניתי מהשקט היחסי אבל הידיים ובעיקר המצפון כבר דגדגו לקחת חסות על יצורון חדש.
במשך שבועיים הייתי במצוד הקבוע אחר אומנה חדשה ומשום מה שום דבר לא הסתדר, עד שמסרון שנשלח לכלביה העירונית תל אביב, גילה שיש כלבה מבוגרת וקטנה, שנמצאת כרגע אצל הבעלים שמאיימים לזרוק אותה מהבית - והיא צריכה את עזרתי.
הסכמתי מיד והפעם ללא שום קשיים, קיבלתי אותה כבר למחרת. מי שהביא לי את האומנה היה אבי המשפחה, שהסביר שלמרות שהוא אוהב אותה, אשתו בהריון ודורשת שהיא תצא מהבית. הוא מיהר להסתובב ולחזור לרכב וכך קיבלתי לידיי את הכלבה שלו, שזכתה לשם החדש אנדי.
במשך שעות היא ישבה וחיכתה לו ליד הדלת של הבית שלנו, תמונה שצרובה בזכרוני עד היום ואף העליתי לרשת. זו הפעם האחרונה שאזכיר את הבעלים שלה בפוסט הזה, משום שהפוסט לא עוסק בנטישה או בדעתי עליו, אלא רק באנדי.
בעקבות התמונה שעלתה לרשת, מבול של פניות החל לזרום לגבי הכלבה הקטנה והגזעית למראה. איש לא התעניין במצבה או בהתנהגות שלה, רק רצו לבוא לקחת. הלב שלי התכווץ מרוב קנאה ומיהרתי להסיר את התמונה מהרשת, כדי שלא אקבל יותר פניות, כדי שאוכל רק ליהנות ממנה.
בשלב הזה הבנתי שמשהו כאן לא תקין, שהרי על כל האומנות האחרות נלחמתי כל כך כדי למצוא להן בית ואילו את אנדי ניסיתי לשמור רק לעצמי. בימים הבאים שלאחר מכן התגלתה כבר התמונה המלאה - התאהבתי בה כפי שלא התאהבתי מזה זמן רב.
את כל הכלבים שהיו אצלי באומנות אהבתי בצורה כזו או אחרת, אחרי רבים מהם גם בכיתי לאחר שנמסרו - אבל איתה היה משהו מיוחד ולהבדיל משאר האומנות שהיו פומביות מאוד, לי ולאנדי היה את הסוד שלנו. היא הופיעה כאן בבלוג וגם באינסטגרם, אבל לפייסבוק לא העליתי אותה לעולם, כדי שלא ישאלו אותי שאלות.
כשהעמותה פנתה אליי הדגשתי בפניה את החסרונות שלה, שהיו לא משמעותיים בעיניי, כדי להקשות על מציאת בית עבורה וכך, למרות שידעתי שהמסירה תהיה בלתי נמנעת בשלב מסוים, הלב שלי לא יכל לשאת אפילו את המחשבה שאמסור אותה לבית אחר, מצוין ככל שיהיה.
הקשר שלי ושל אנדי היה מבוסס רבות על מגע גופני ועל חום. היא ישבה לצדי בכסא בזמן שעבדתי ולפעמים על הברכיים שלי, היא עצמה עיניים והתמסרה לחלוטין כשליטפתי אותה, היא כל הזמן קיבלה נשיקות ותשומת לב, היינו ישנות יחד מכורבלות בכל לילה. סימפטומים של התאהבות לכל דבר ועניין.
היא הייתה כלבה קטנה אך דעתנית, כזו שמרבה לצווח ולעתים גם לנבוח, להשמיע את דעתה. היא עמדה יפה בקצב הטיולים עם הכלבות שלי והפכה לחלק מהלהקה במהירות. היא אהבה במבה וחמאת בוטנים - ולמרות שהיא לא אמורה לאכול לא מזה ולא מזה, היא קיבלה מדי פעם גם פינוקים שכאלה.
בשלב מסוים כבר ממש השתעשעתי עם המחשבה לאמץ אותה, למרות שידעתי שזה ייסבך את חיינו באופן משמעותי ויש עוד חלקים במשוואה שאני צריכה לקחת בחשבון - נתן והכלבות. ידעתי שזו מחשבה לא רציונלית לחלוטין אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה, אנדי כבר הייתה עמוק בלב שלי. לא נהניתי מעצם העובדה שאני לא מסוגלת להחליט וש"האיום"של האימוץ שלה על ידי משפחה אחרת ריחף מעל ראשי אבל ידעתי שבינתיים זה הפתרון היחידי ומוטב שאהנה מכל רגע שלי איתה.
וזה בדיוק מה שעשיתי: טיילנו ביער ונשנשו יחד צ'יפס, נסענו פעם לבית קפה תל אביבי יחד שם היא הכירה כמה חברות שלי, בשאר הזמן לא הייתה לה גם בעיה להישאר בבית עם הכלבות, פשוט כי היא הייתה כזו כלבה רגועה ונוחה, מה שגרם למחשבות לאמץ אותה להפוך לשכיחות יותר ויותר.
ביום שישי לפני שבוע, היה נראה שדלקת בעין מתחילה לצוץ בעין שמאל שלה, ממש הסימנים המוקדמים לכך. ביום שבת כבר היה ברור שיש לה דלקת והעין שלה ממש נעצמה מרוב הפרשות. דלקת עיניים זה לא מאורע דרמטי או נדיר אצל כלבים, אבל בכל זאת ריחמתי עליה והיה לי ברור שלמחרת אקח אותה לוטרינר. בתודעה שלי זה עדיין לא היה מקרה חירום.
בבוקר למחרת היא התעוררה עיוורת לחלוטין, למרבה ההפתעה של כולנו. אם בהתחלה עוד תכננתי לקשור אותה ברצועה ולצעוד לאט לוטרינר, אז כשראיתי אותה מבולבלת ונתקלת בחפצים בבית, הבנתי שדרוש פתרון מהיר. הרמתי אותה בידיים וצעדנו לוטרינר. אם פעם היא לא כל כך אהבה כשמרימים אותה בידיים והייתה אפילו מרבה לצווח, אז הפעם היא לא הוציאה הגה מהפה, חוסר אונים מוחלט. נורת אזהרה ראשונה נדלקה בשלב הזה.
הוטרינר גילה דלקת חמורה בעין. הנחתי שמאחר שגם ככה הראייה שלה הייתה לא טובה, העובדה שהעין נעצמה מרוב ההפרשות היא שגרמה לעיוורון והוא בוודאי זמני. התחלנו בטיפול, קניתי לה בחזור מנשא שבו אוכל לשאת אותה בצורה נוחה יותר ולצאת יחד לטיולים כל עוד היא לא רואה וקיוויתי לטוב.
ביומיים למחרת העין נפקחה אבל הראייה לא חזרה. נורת אזהרה נוספת נדלקה. סירבתי לקבל את העובדה שהיא פשוט התעוורה כתוצאה מדלקת והתעורר בי החשש שמשהו מאוד לא תקין אצלה בגוף. הייתי מוכנה לקבל את העיוורון שלה אבל רק קיוויתי שחוץ מזה היא תהיה בסדר.
בשלב הזה אני ונתן קיבלנו החלטה שאם העיוורון אכן קבוע, היא נשארת אצלנו כי לא אוכל להעביר כלבה עיוורת לבית חדש כשהיא אינה רואה דבר, בכל אופן, לא את אנדי.
ביקורים חוזרים ונשנים אצל הוטרינר, בדיקות רבות והרבה טרטור עבור אנדי, שהחלה לדעוך לי מול העיניים, לא גילו את הבעיה, עד שלבסוף בדיקת אולטרה סאונד שנערכה בחמישי האחרון, גילתה שיש לה גידול.
זה לא כל כך הסביר את העיוורון הפתאומי אבל לפחות זה אישש את מה שחששתי מפניו, לפחות זה הצביע על בעיה שניתן למצוא לה פתרון. היום היו אמורים לעדכן אותי לגבי הניתוח, היכן היא תעבור אותו ומתי - ולמרות שידעתי שניתוח כזה הוא חוויה קשה ומסוכנת מאוד לכלבה בגילה ובמצבה, חיפשתי את הכוחות לעבור את זה ביחד איתה. בשלב הזה גם הודענו רשמית לעמותה שאנדי היא שלנו.
בסופ"ש היא הפסיקה לקבל אנטיביוטיקה שגמרה אותה אפילו יותר, ביום חמישי היה נראה שהתיאבון שלה חזר קצת וגם בטיולים היא כשכשה יותר בזנב. אופטימיות זהירה מאוד נרשמה בצד שלי וקיוויתי שהסופ"ש יהיה זמן ההתאוששות שלנו, ללא וטרינרים וללא בדיקות, לקראת הניתוח הקשה שמחכה לנו מעבר לפינה.
בשישי המצב המשיך להידרדר ובמקום שתאגור כוחות, היא הפסיקה לאכול וגם לטייל לא רצתה. בלילה הרמתי אותה בידיים, נישקתי אותה שוב ושוב ושוב, נתן הסיר מעל המיטה את השמיכה כדי שנוכל להיכנס לתוכה וכך הלכנו לישון יחד מחובקות.
במהלך הלילה היא שינתה שוב ושוב תנוחות: קודם ישנה על הכרית מעל הראש שלי ואז ביני לבין נתן, אחר כך צמוד לרגליים שלי ולבסוף ירדה מהמיטה. התעוררתי בכל שינוי כזה, רק כדי לוודא שהיא בסדר, עד שהתעוררתי בבוקר למחרת וכמובן הדבר הראשון שבדקתי הוא שהיא עדיין כאן איתנו.
בלילה, מרוב תזוזות, חלמתי שהראייה שלה חזרה באותו אופן שרירותי שבו היא נעלמה. גם זה מילא אותי באופטימיות ואמרתי לנתן שאחרי שכל זה ייגמר, אקח אותה למומחית עיניים ואקח אותה גם למספרה. אחרי כל האוכל הרטוב, הפרו-ביוטיקה, ההקאות - היא נראתה כל כך שברירית וחסרת אונים - והרי לא יכול להיות שהכוכבת האמיתית של הבלוג שלי תיראה מוזנחת.
האופטימיות החליפה את מקומה מהר מאוד בייאוש ובפחד, כשאנדי החלה לעשות על עצמה צרכים, סירבה לאכול ופשוט שכבה, בלי לזוז, עם עיניים פקוחות. אמרתי לנתן שאנדי היא כבר לא כלב ורמזתי שאולי הגיע הזמן להרדים אותה, אבל לא העזתי לומר את המילים בקול רם, לא היה לי האומץ.
נסענו לבית החולים הוטרינרי בבית דגן כשהיא אפטית לחלוטין. במהלך הנסיעה היא הניחה את הראש הקטן שלה בפתח המנשא ואפשרה לי ללטף אותה תוך כדי שהיא נושמת נשימות כבדות, נשימות שידעתי שמסמלות את הסוף.
ליטפתי אותה ואמרתי לעצמי - אבל בעצם לה "תרפי, תשחררי, מספיק". בבית החולים הבהילו אותה לבדיקות ובמהלכן היא הפסיקה לנשום, היא הקשיבה לי.
הבדיקות גילו שהיא סבלה מגוש גדול באזור החזה ומדימומים לתוך הריאות. הם הניחו שהעיוורון נגרם כתוצאה מגרורות במוח ובישרו שאין מה לעשות למענה ועדיף להפסיק את הסבל שלה. עם עיניים מלאות בדמעות הנהנתי בחיוב והם הפסיקו להנשים אותה. בפעם הבאה שליטפתי ונישקתי אותה, היא הייתה איננה עוד.
הייתי אומרת שחודשיים של אהבה אינסופית הגיעו לסיומם באותו רגע, אבל באהבה כמו באהבה, אין גבולות של זמן ואפילו לא של חיים ומוות. אלה היו חודשיים שמבחינתי היו תקופת חיים שלמה, גם בשבוע האחרון, שהיה סיוט אמיתי.
את כל השבוע האחרון העברתי צמודה אליה ולמעט גיחות לטיולים עם הכלבות שלי, לא עזבתי אותה לרגע. ביטלתי את כל התוכניות שלי, האכלתי אותה אוכל רטוב בכפית והשקיתי אותה במים במזרק, היא הפכה להיות גוזל אמיתי, בדיוק כמו שתמיד קראתי לה בחיבה. בפעמים המעטות שבהן הבטתי בעצמי במראה, גם את עצמי כבר לא זיהיתי, אבל לא עניין אותי כלום - רק שתרגיש טוב.
אילו הייתה לי האפשרות לעשות הכל מחדש, הייתי נוהגת בדיוק באותו אופן, עד הרגע האחרון. הייתה לי הזכות ללוות אותה בדרכה האחרונה, להיפרד ממנה ולהחליט כיצד לנהוג עם הגוף הקטן ומעורר הרחמים שנשאר אחרי שהלכה.
בחרתי שלא לקבור אותה, בחרתי שלא "לסלק את גופתה"כפי שהוטרינרים קוראים לכך. מסרנו את גופתה לקרמטוריום של חוות החיות בכפר הס ובדרך לשם בחרתי בעציץ רקפות. אני לא יודעת מדוע דווקא בחרתי ברקפת, אבל הרגשתי שהיא מסמלת אותה, בעדינות יוצאת הדופן שלה.
חזרתי אחרי היום הזה מרוסקת ועם האפר שהיה פעם אנדי. שתלנו אותו מחדש בעציץ והנחתי מעליו את הקולר שלה, זה עם הפונפון החמוד. הייתי כל כך קנאית לכך שתישאר איתי, שזה רק הגיוני שתמשיך איתי הלאה, בצורה כזו או אחרת ותישאר איתי בבית גם לאחר מותה.
אני לא יודעת מה יש באישיות שלי, שכל החוויות הכי עצמתיות שקשורות בשמחה ובעצב נקשרות אצלי סביב כלבים אבל כבר השלמתי שכזו אני. מאז שהלכה אני מרוסקת: בוכה ביום, בוכה אפילו בלילה. שבורת לב.
אני מקבלת את הכאב הזה בהשלמה כי בהשקפת העולם שלי, כל כלב ראוי לכך שיהיה לפחות אדם אחד שיבכה ויתאבל עליו לאחר לכתו ולצערי לכלבים רבים כל כך בארץ אין גורל דומה. לאנדי מגיע שארגיש עליה צער, אנדי הייתה ראויה לכל הטוב שיש בעולם הזה.
אנדי הייתה שלי, ללא ידיעתי, מהרגע הראשון שאספתי אותה אליי והיא שלי גם עכשיו. אני מספרת את הסיפור שלה כדי לעזור לעצמי להתמודד, כי זה כל מה שנותר לי כרגע וכדי שתחבקו את הכלבים שלכן ותעריכו כל רגע איתם, בין אם התקופה שלכם יחד תימשך חודשיים, שנתיים או 15 שנים, כל רגע כזה הוא יקר מפז.
כל היכרות עם כלב חדש לימדה אותי דבר מה חדש: על עצמי, על אנשים ועל העולם. אנדי לימדה אותי את המשמעות האמיתית של המילה "חמלה"כי צריך הרבה ממנה כדי ללוות כלב אהוב או כל יצור חי אחר בדרכו האחרונה.
אנדי, את אהבת האמת שלי, הצלקת החדשה בלב הפצוע שלי, הכלבה הנוספת שהייתה שלי באופן רשמי רק לכמה ימים אבל תישאר בלב שלי לנצח. אנדי שלי.
