הקשר שלנו עם שינויים הוא מורכב To say the least. מעטים הם האנשים שאותם אני מכירה ומסוגלים להודות בפה מלא שהם אוהבים שינויים.
שינויים תמיד מתקשרים אצלנו בתודעה כחוסר יציבות ואפילו כמקור לחרדה, שזה מצחיק, כי אני חושבת שהמילה "שינוי"היא כנראה המזוהה ביותר עם העולם החדש שבו אנחנו חיים: עם שוק העבודה, עם תרבות הדיור, התאהבויות בזק ופרידות מהירות אפילו יותר, כל מה שמסביבנו נתון לשינויים בכל רגע נתון.
הקצב המהיר הזה והתחלופה הזריזה הם לעתים בלתי נסבלים, נכון, ממש כמו להרגיש שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים. מבלי שתשים לב יש טרנד חדש, רשת חברתית חדשה, מישהו טוב יותר ממך בעבודה, שכר דירה שעולה בהינד עפעף. כל התופעות השליליות הללו מיוצרות על ידי שינויים בקצב מהיר.
מצד שני, שינויים גורמים לכך שאנו לעולם לא נתקעים באותו מקום, לפחות לא ברמה התיאורטית. יש לנו לגיטימציה מלאה לקום ולעזוב כל מה שנראה לנו לא מתאים ולא עושה לנו טוב. זו מערכת יחסים כזו של קח-תן: הכל משתנה מסביבנו אבל גם אנחנו משתנים בהתאם לכך.
אני בוחרת להתייחס להיבטים החיוביים של העניין, אני מתייחסת לכך שהכל דינמי, תמיד אפשר ליצור התחלות חדשות, להמציא את עצמך מחדש ואף אחד לא באמת אמור להתרגש מזה. אז למה אנחנו בכל זאת מתרגשים מהשינויים האלה? כי פעמים רבות אנחנו חיים לפי הציפיות של ההורים או הסבים או הדודים שלנו, שחיים לפי הנורמות שלהם, של העולם הישן יותר.
הם לא ממש מבינים למה את צריכה להחליף מקום עבודה כל כמה זמן או למה נפרדת מהבחורה ההיא, היה נראה שהיא נחמדה בסך הכל.
אז אני דווקא מרגישה שלעתים יציבות היא פתח לבינוניות, כי קל להמשיך לעשות אותו הדבר שוב ושוב, בין אם במערכת יחסים או במקום העבודה, בחברויות או בכל סיטואציה אחרת - אבל לא תמיד זה הפתרון הנכון. לכן אני תמיד צמאה לסיפורים הללו, על גברים ובעיקר נשים שהיה להן עיסוק מאוד רציני, כזה שקורץ מאוד לדור הקודם והחליטו לעזוב הכל, לעשות שינוי, לזרוק את היציבות לפח לכאורה - כדי ללכת עם האמת שלהם עד הסוף.
החיים דינמיים, הקיום שלנו קצר, שינויים מזכירים לנו שאנחנו בחיים, שאנחנו שולטים בנסיבות של החיים שלנו בין אם השינויים הללו נבעו מהחלטה שלנו או נכפו עלינו.
אני אוהבת שינויים.
נסיים את הפוסט הזה עם אחד שידע להעריך שינויים: